פסק-דין חלקי בתיק בש"א 7764/04

1.         המשיבה ובעלה - המשיב הפורמלי (להלן: נעימי) ערכו בתאריך 19.12.95 שטר משכון לטובת המבקש הראשון (להלן: הבנק) על זכויותיהם בנחלה 87 במושב בית זית (להלן: הנכס). שטר המשכון כולל ויתור של הממשכנים על הזכויות הקבועות בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר) ובסעיפים 38(ג) ו-39(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) " ולפי כל הוראות דין אחרות אשר תבואנה במקומם" (סעיף ו' ל"תנאים הנוספים").

2.         לימים הוכרז המשיב הפורמלי פושט רגל (תיק פש"ר 172/01 בבית-המשפט המחוזי בירושלים), ועל נכסיו מונה נאמן (עו"ד מ. קידר).

3.         שטר המשכון הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בתאריך 29.11.99.  נעימי פנו ללשכת ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי". ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשמת לימור שרון, דחתה את הבקשה (החלטה מיום 27.3.01). המשיב השני, עו"ד מ. זהבי, מונה ככונס נכסים על-ידי ראש ההוצאה לפועל (החלטה מיום 3.4.01), אך עד כה טרם הושלם הליך מימוש המשכון. נקבעו מספר מועדים לפינוי הנכס, ואולם מועדים אלה נדחו מעת לעת עקב הליכים שנקטה בהם המשיבה (ראה, למשל, החלטת כב' השופט דוד בר-אופיר מיום 13.1.03 (בש"א 1363/03); החלטת ראש הוהצאה לפועל, כב' הרשמת לימור רייך מיום 20.1.04; החלטת כב' השופטת שטופמן מיום 29.1.04 (בר"ע 1205/04); החלטת כב' השופט ג'ובראן מיום 3.2.04 (רע"א 1060/04) ואחרות). לא למותר להביא מתוך החלטתה של כבוד השופטת שטופמן את הדברים הבאים: " למרות הסכם פשרה, מיום 20.8.01, שנכרת במסגרת הליך שהתקיים בבית-המשפט העליון, בו הוצא, בין היתר, צו לפינוי הנכס, פונה המבקשת [המשיבה ] היא החייבת, שוב ושוב, לערכאות שונות בבקשות שונות לעיכוב הליכי הפינוי, והצליחה בכך עד עצם היום הזה... דין הבקשה להידחות מכל וכל. נראה לי, כי יש לשים קץ למהלכיה של המבקשת, שאכן אין בהם אלא ניצול לרעה של הליכי בית-המשפט".

4.         בתאריך 11.6.01 עתרו נעימי במסגרת תיק ה"פ 667/01 בבית-המשפט המחוזי בירושלים לסעדים הבאים:

            א.         להצהיר, כי הבנק מנוע מלממש את המשכון על הנכס;

ב.         להצהיר, כי הבנק מנוע מלממש את המשכון על הנכס בטרם ייעשה על ידו כל מאמץ לממש בטוחה אחרת, שהיא משכון על זכויותיו של המשיב הפורמלי במקרקעין המצויים במתחם הר-חומה;

ג.          לקבוע, כי הבנק, באופן חד צדדי ושלא כדין, שינה את תנאי מסגרת האשראי שניתן למשיב הפורמלי ולחברות הקשורות עימו, כך שסכום החוב, כולל החוב שהנכס שימש לו כבטוחה, הוגדל שלא כדין.

במסגרת ההליך העיקרי הוגשה בקשה למתן  צו מניעה זמני שיאסור על הבנק לממש את המשכון על זכויותיהם של נעימי בנכס (בש"א 7006/01). בחלטה מיום 1.7.01 דחה כב' השופט זילברטל את הבקשה, בציינו, כי " השילוב של קלישות הזכות לכאורה הנטענת על-ידי המבקשים [נעימי] , עם העובדה, שמאזן הנוחות אינו נוטה בבירור לצידם... הביאני למסקנה האמורה, על אף שיש עימה תוצאה קשה ביותר למבקשים".

נעימי הגישו לבית-המשפט העליון בקשה לרשות ערעור על ההחלטה האמורה (רע"א 5777/01). בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת נאור בתאריך 20.8.01 הגיעו בעלי הדין לכלל הסכמות שונות, אשר בית-המשפט התבקש לתת להן תוקף של החלטה. בין היתר הוסכם, כי יינתן לנעימי פרק זמן של שלושה חודשים למכור את הנכס בעצמם. אם לא יעלה הדבר בידם, יפנו נעימי את הנכס. כפי שנאמר בפרוטוקול הדיון: "מוסכם עליהם [על נעימי] שיינתן מעתה צו פינוי, למקרה זה". לאחר מכן יפעלו ב"כ הצדדים כדי למכור את הנכס, שלא בדרך של כינוס נכסים, במשך חודשיים נוספים, ואם לא יצליחו - יימכר הנכס על ידי עו"ד זהבי בתפקידו ככונס נכסים. בית-המשפט נתן להסכמת הצדדים תוקף של החלטה, לרבות צו פינוי מותנה נגד נעימי, על-פי המוסכם.

בעקבות ההסכמות אליהן הגיעו בעלי הדין בבית-המשפט העליון, הודיעו נעימי לבית המשפט המחוזי בירושלים, כי הם מצמצמים את עתירתם ב-ה"פ 667/01 ואינם עומדים על מלוא הסעדים שהתבקשו. תחת זאת, הם ביקשו לקבוע אך, כי " הסכום המקסימלי שרשאי המשיב [הבנק] לדרוש בגין מימוש המשכון שעל הבית [הנכס] הוא מליון וחצי ש"ח, הכולל בתוכו את הריבית והפרשי ההצמדה" (מתוך סעיף 3 לפסק הדין ב-ה"פ 667/01, המפנה לפרוטוקול  הדיון בעניין זה).

פסק הדין ב- ה"פ 667/01 ניתן בתאריך 18.11.01 על-ידי כב' השופט אוקון. החלק האופרטיבי של פסק הדין הוא, כי " מעבר לתקרה הנקובה במשכון בסך 1.5 מיליון ש"ח אשר יכולה להתייחס לקרן ההלוואות, משמש המשכון ערובה גם להפרשי הצמדה וריבית על הלוואות, כאשר לעניין זה הפרשי הצמדה וריבית הם בשיעור המקובל בבנק דיסקונט להלוואות ארוכות מועד. בהתאם להוראות שטר המשכון יומצא אישור בכתב של הבנק ביחס להפרשי הצמדה וריבית אלו בתקופות שאליהן יתייחס אותו שיעור, וזה ישמש הוכחה מספקת נגד הממשכנים".

5.         ראינו לעיל, כי נעימי נקטו בהליכים שונים לעיכוב ולמניעה של מימוש המשכון במסגרת תיק ההוצאה לפועל ובמסגרת ה"פ 667/01.

            לצורך השלמת התמונה אוסיף, כי חזית נוספת שפתחה המשיבה היתה  במסגרת הליכי פשיטת הרגל המתנהלים בעניינו של המשיב הפורמלי. גם במסגרת זו הוגשו בקשות שונות, שתכליתן דחייה או עיכוב של הליכי מימוש המשכון. בעניין זה ניתנו החלטות שונות, הדוחות את הבקשות, על-ידי כב' הנשיא זילר במסגרת תיק פש"ר 172/01 (ראה, למשל, החלטות מיום  5.9.02 ,3.12.02 ו- 14.1.03, וראה גם החלטת כבוד השופט ריבלין ב- רע"א 587/03 מיום 18.9.03).

6.         על רקע מערך ההליכים, אשר עיקרם הובאו לעיל, ולאחר שהמשיבה זכתה בייצוג חדש, הוגשה, בתאריך 30.5.04, התובענה ב- ת.א. 6208/04.

            בכתב תביעה זה עותרת המשיבה לקבלת הסעדים הבאים:

א.         סעד הצהרתי הקובע, כי שטר המשכון לטובת הבנק אינו חל על המגרש הנוסף שיוקצה למשיבה לפי הסכם פשרה עם מושב בית זית מיום 11.11.99 (במסגרת ת.א 1472/96 בבית המשפט המחוזי בירושלים), וכונס הנכ סים חרג מסמכותו בפעולות שנקט למימוש המגרש הנוסף;

ב.         סעד הצהרתי הקובע, כי מימוש המשכון ייעשה בכפוף לזכויות המשיבה על-פי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ועל פי סעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל;

ג.          סעד הצהרתי הקובע, כי הסכום שיועבר לבנק מכספי התמורה שיתקבלו עם מימוש הנכס לא יעלה על 1,950,272 ש"ח, בקיזוז סך של 60,000 $ שהועברו לידי הכונס על חשבון החוב המובטח, והיתרה תועבר לידי המשיבה.

7.        במסגרת התובענה הנוכחית (ועובר להגשתה) עתרה המשיבה לסעד זמני, במטרה למנוע מכונס הנכסים לערוך התמחרות למכירת זכויותיה בנכס.